<h1>ראב"ן שו"ת סימן כ"ט</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ועוד שאלני בסנהדרין בפרק ד' מיתות [ס"א:] פליגי אביי ורבא בהעובד ע"ז מאהבה ומיראה, ומייתי אביי ראייה מיהא דתניא כהן משיח בע"ז רבי אומר בשגגת מעשה, ומתרץ לה רבא דהאי שגגת מעשה היינו אומר דמותר לגמרי דעוקר את כל הגוף וקרי ליה שגגה ומחייב ליה קרבן. ובסיפא דההיא שמעתא [ס"ב:] נמי חומר בשאר מצות ששאר מצות שגג בלא מתכוין חייב ומוקי לה באומר מותר, אלמא קסבר אומר מותר חייב קרבן ושוגג הוא, ובמס' מכות בפרק אלו הן הגולין [ז':] אמר רבה אומר מותר קרוב למזיד הוא ואביי אמר אנוס הוא וכן רב חסדא נמי אמר [שם ט'.] אנוס הוא. והשבתי לו הא כרבנן והא כמונבז, דתניא בפרק כלל גדול במסכת שבת [ס"ח:] דגר שנתגייר בן הגוים ותינוק שנשבה לבין הגוים ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת ומונבז פוטר, אלמא לרבנן אומר מותר שוגג הוא וחייב קרבן ולמונבז אומר מותר לאו שוגג הוא ופטר ליה מקרבן, ואמרינן התם דרב ושמואל אמרי(נן) כרבנן דשוגג הוא ור' יוחנן וריש לקיש אמרי כמונבז דאמר לאו שוגג הוא, והכא נמי רבא (אמר) [סבר אמר] מותר שוגג הוא כרב ושמואל אליבא דרבנן ואביי כמונבז כריש לקיש ור' יוחנן. ואליבא דמונבז פליגי אביי (ורבא) [ורבה], (רבא) [רבה] סבר הא דפטר מונבז דכיון דלא הוי שוגג, קרוב למזיד הוא ולא סגי ליה בקרבן, ואביי סבר הא דפטר ליה מונבז מקרבן משום דאנוס הוא. וטעמא דמונבז מפרש התם מתורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה, מקיש שוגג למזיד מה מזיד היתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה, אבל אומר מותר כגון קטן שנשבה לבין הגוים וגר שנתגייר מבין הגוים שלא היתה להם ידיעה מעולם פטור מקרבן, וקסבר (רבא) [רבה] דכיון דיצא מכלל שוגג, קרוב למזיד הוא, דתינוק שגדל וגר שנתגייר היה להם מיד לחקור ולבדוק אחרי המצות ומדלא חקרי הוו להו קרובי למזיד ולא סגי להו בקרבן, (ורבא) [ורבה] סבר אומר מותר דקאמר מונבז מפני שהוא חושבו קרוב למזיד כדפרישית, וכן כל אומר מותר מדהיה לו לחקור קודם שיעשה מעשה ולא חקר הוה ליה קרוב למזיד, אבל ידע ושכח הוה ליה שוגג גמור דמאי הוה ליה למיעבד. ואביי סבר, פטור דמונבז משום דאנוס הוא דלבו אנסו דסבר אין מצות לישראל להכי לא חקר ולא בדק, וכן כל אומר מותר דסבר הכי הוי ותו לא מידי. ובראש כריתות תנן שלשים ושש כריתות כתיב וכו' עד אילו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, וקחשיב המחלל את השבת והעובד ע"ז כלומר מחלל את השבת בשוגג חייב חטאת, ומקשינן בגמ' [שם ג'.] שבת ארבעים חטאות חסר אחת הויין, ומשני בשגגת שבת וזדון מלאכה דלא מחייב אלא אחת, ובעי לתרוצי נמי העובד ע"ז דמתני' בשגגת ע"ז וזדון עבודה דלא מחייב אלא חדא, ובעי עלה שגגת ע"ז היכי דמי אילימא דחזא אנדרטא וסגיד לה כו', ולא מצי לאוקומי למתני' בשגגת ע"ז ובעי לאוקומה בעובד ע"ז מאהבה ומיראה, ומותבינן עלה הניחא לאביי דאמר חייב אלא לרבא דאמר פטור מתניתין במאי מוקים לה, ומשני, רבא מוקים לה למתני' באומר מותר דשגג בין בע"ז בין בעבודה דלא הכיר בה מעולם כגון תינוק שנשבה לבין הגוים וגר שנתגייר מבין הגוים דקסבר רבא אומר מותר שוגג הוא וחייב קרבן, ורב פפא מוסיף לתרוצי מתניתין אפילו אליבא (דרבא) [דרבה] דאמר אומר מותר מזיד הוא, ומוקי לה בתינוק שנשבה לבין הגוים, קודם שנשבה ידע דאסורה ע"ז ושכח, והני עבודות לא ידע מעולם דאסורה, דהויא ליה שגגת ע"ז דהא ידע ושכח, אבל עבודה דלא ידע מעולם הוי כמזיד, דהכי קסבר (רבא) [רבה] אומר מותר מזיד הוא. והשתא מתוקמא עובד ע"ז דמתני' ודברייתא, לאביי בעובד מאהבה ומיראה, ולרבא באומר מותר לגמרי, ולרבה בשגגת ע"ז כגון דידע ושכח.
